משנת ארץ ישראל על משנה שבועות ד׳:ד׳

4 עפ”י כתב יד קופמן

5 כפרו שניהן כאחת שניהן חייבין זה אחר זה הראשון חייב – כך בכתב היד וכן בעדי נוסח רבים. בדפוסים וביתר עדי הנוסח מטיב משני נוסף "והשני פטור". ההלכה שלפנינו היא תוצאה של כלל הלכתי מרכזי בדיני עדות: אם המושבע הוא עד אחד – אין הוא חייב על שבועת שווא, משום שאין בידו עדות. למעשה ההנחה היא ששבועת עדות חלה רק על עדות שיש בכוחה להכריע את המשפט. הנחה זו מתקשרת לאשר נאמר במשנה הקודמת ששבועת שקר תקפה רק כאשר היא עדות פורמלית שאי אפשר לחזור ממנה. מה שקובע הוא לא מבחן האמת שקר או לא שקר אלא מבחן הנזק, האם היעדר העדות עלול לגרום לעיוות הדין ולנזק ממשי. זו הרחבה של המשפט במשנה א בדבר "ראויין להעיד". ההלכה שאם היה עד אחד אינו חייב על שבועת שקר מפורשת בתוספתא: "...שנאמר 'והוא עד', בעד שראוי להוציא ממון הכתוב מדבר, יצאו אילו שאין ראיין להוציא ממון. רבי אלעזר אומר המשביע בעד אחד פטור, שאין ראוי להוציא ממון" פ"ב ה"ה, עמ' 447, וכן: " 'והוא עד'... בשני עדים הכתוב מדבר, אתה אומר בשני עדים הכתוב מדבר, או אינו אלא בעד אחד? תלמוד לומר 'לא יקום עד אחד', שאין תלמוד לומר 'אחד', אלא כל מקום שתפס הכתוב עד סתם, הרי הוא בכלל שנים, עד שיפרוט לך הכתוב אחד – הוא עד הכשר לעדות" פ"ג ה"ח, עמ' 450. מקורות נוספים המפרטים את ההלכה ומביאים דוגמאות נוספות יובאו להלן במשנה יא.

6 משנתנו מניחה אפוא שעד אחד אינו כשר להעיד, לפיכך אם פנה לכל אחד מהעדים בנפרד הרי שכל אחד מהם הוא עד יחיד. הראשון חייב, כיוון שיכול להצטרף לשני, אבל השני פטור, שכן הראשון סירב להעיד והשני נותר כעד אחד. כך במשנתנו, אבל הבבלי מצטט ברייתא שבה רבי אלעזר ברבי שמעון מחייב: "משביע עד אחד פטור, ורבי אלעזר ברבי שמעון מחייב" לב ע"א; בבא קמא קה ע"א. הבבלי קושר את המחלוקת למשנה להלן הקובעת שרק שבועה בענייני ממון נחשבת לשבועת שקר להלן מ"ז, ורבי אלעזר ברבי שמעון חולק על כך. אבל אפשר גם שהוא חולק על העיקרון שרק שבועה שיש בה פוטנציאל בטוח לנזק כלכלי נחשבת לשבועת שקר. אולי לדעתו העד האחד הוא עד לענייני ממון. ייתכן שבעתיד יצטרף אליו עד שני ויחדיו יכריעו את הדין, או שהוא יחייב את הנתבע שבועה והנתבע יסרב להישבע. אמנם עד אחד לבד אינו מפקיע ממון, אך הוא חלק מתהליך. אפשר שלכך התכוון הבבלי בניסוחו המשפטי "דבר הגורם לממון כממון דמי". ניסוח זה כאמור בבלי בלבד. אפשרות הסבר אחרת, רדיקלית יותר, היא שהעד נשבע לשקר, ורבי אלעזר ברבי שמעון חולק על העיקרון ששבועת שקר נמדדת בפוטנציאל הנזק שלה. לדעתו זו שבועת שקר וחייב גם אם היא לא הייתה מצליחה להפקיע ממון.

7 המונח "כפרו שניהם כאחת" עורר כמובן תהייה בספרות האמוראית, מהי ההגדרה המשפטית של "כאחת". הרי ודאי שאין לצפות שיגידו את דבריהם כמקהלה ירו', לד ע"ד; בבלי, לב ע"א. השאלה, והתשובות לה, מאפיינות את ספרות האמוראים בלבד. לתנאים ברור שההגדרה היא כללית, הפנייה היא לשניהם, והם עונים ביחד כצוות ללא צורך בהגדרה מדויקת של זמן.

8 כפר אחד והודה אחד הכופר חייב – אם פנה לשניהם כאחד, זה שהסכים להעיד פטור מעונש כמובן והכופר חייב. היו שתי כיתי עידים כפרה הראשונה ואחר כך כפרה השנייה שתיהן חייבות מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן – כל עדות עומדת בפני עצמה, והזוג השני הוא עדות כשרה ואיננו חלק מהעדות הראשונה. כמו כן במדרש התנאי: "כפרו שניהן כאחד שניהן חייבין. זה אחר זה הראשון חייב, כפר אחד והודה אחד הכופר חייב, היו שני כיתי עדים כפרה הראשונה ואחר כך כפרה השנייה שתיהן חייבות מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן" ספרא, ויקרא דבורא דחובה, פרשה ח ה"ז, כב ע"ד. מהלשון "יכולה להתקיים בשתיהן" משמע שיכולה להתקיים בכל אחת לחוד.

9 בפירושנו לבבא קמא פ"ו מ"ד הרחבנו בכך.